משחק שיא (לפי קביעתי) הוא משחק שבו הילדים מעורבים ביצירתו והוא מתפרש על פני מספר מפגשים. הוא מתאים כאשר המחנך או המדריך רוצים שהילדים ילמדו ערך עמוק או מיומנות מסוימת (ולעיתים מספר רב של מיומנויות, כמו במקרה של משחק זה). לכן, כל למידה איכותית היא תהליך שרצוי לפרק לשלבים הדרגתיים ומובנים. במקרה זה – לסדרה של משחקים שונים הנבנים זה על גבי זה לכדי "משחק השיא".
פרטי המשחק
* לאיזה גיל? מכיתה ב'-ג'-ד' (תלוי בכיתה) ועד תיכון.
* משחק שמתאים לרב-גילי.
* כמה ילדים? הילדים מחולקים לקבוצות קטנות של 2 עד 4.
* ערכים ומיומנויות: מיפוי המרחב, "שפת הציפורים", פינת ישיבה, הקשבה, שוטטות, הרמוניה ותחושת סנכרון, יצירתיות ועבודה אמנותית, תרגול 4 פעולות חשבון, משחק עם אביזרים.
* בפשטות, המשחק מאוד מתאים להיכרות עם המחנה שלכם.
אז נצלול למשחק....
חינכתי בבית הספר "ילקוט הרועים" (בית ספר יער ברוח וולדורף, ציבורי-ממלכתי בקיבוץ אלרום) את כיתת "עזרר", על שם העוזררים הרבים שבמחנה שלנו ביער אודם. הייתי המחנך שלהם 5 שנים, מכיתה ב' עד ו'. המשחק הזה הגיע בכיתה ג'.
צמרות העצים (אורנים) במחנה שלנו קרסו מהשלג הכבד של אותה השנה, ומצאנו את עצמנו נודדים למחנה אחר ולא מוכר ביער אודם. מתוך הרצון לתת לילדים תחושת בית והיכרות עם המרחב הפראי, רציתי שיכירו אותו וירגישו בנוח להסתובב בו: איפה יש שבילים, איפה העצים, גלי אבנים, שיחים... יום אחד עלה בראשי משחק שיא זה, ונגזר מהלך המשחקים הבא:
משחק 1: תופסת עצים
כדי להכיר את המרחב. יש כל מיני גרסאות. בגדול: המורה תופס, ומי שנוגע בעץ אי אפשר לתפוס אותו למשך 3-4 שניות. לאחר מכן, רץ לעץ הבא. אסור לחזור לעץ שהגן עליך. מי שנתפס משתחרר בכיף. אפשר גם שאחד הילדים יתפוס, ואתם מכריזים על סוג העץ שמגן עליכם מתפיסה.
משחק 2: תופסת גובה
כדי להכיר את האבנים (והן רבות בצפון הגולן). מגובה מסוים אי אפשר לתפוס, או שאסור לגעת באדמה.
משחק 3: טורף נטרף (משחק נהדר שאקדיש לו בהמשך פוסט משלו)
סוג של "מי מפחד מהדוב הגדול". צועדים יחד את גבולות המחנה (כדי גם לסמן אותם בהזדמנות זו) ומצפינים אותם: גבול צפון, דרום, מזרח, מערב. כל הילדים עומדים בשורה בגבול צפון. המורה עומד בדרום. המורה מכריז כיוון, וכל הילדים צריכים לרוץ לכיוון, כשהוא מנסה לתפוס אותם. כל מי שנתפס מצטרף אליו לתפוס.
* אסור לרוץ אחורה!
משחק 4: החלפת מפות
* סיבוב ראשון: כל זוג/שלישייה של ילדים מחביא חפץ במרחב ומצייר מפה עם שביל למקום המחבוא. כשכולם מוכנים, מכריזים על סיבוב שני.
* סיבוב שני: כל קבוצה נותנת את המפה שלה לקבוצה אחרת, ויוצאים לחפש, עם המפה שקיבלו, את החפץ שהוחבא עבורם.
משחק 5: ציור מפה
מספרים על משחק חדש שאתם רוצים לשחק – "ספירת הציפורים האדומות" (אל תספרו עדיין את כל הכללים, שמרו על מתח). ובשביל המשחק צריך לצייר מפה פשוטה של כל המחנה. אפשר שכל ילד יצייר לבד עם דף, או בקבוצות קטנות, או שכולם עובדים יחד על ציור אחד שהמורה בעיקר מצייר והילדים מדייקים ומנחים אותו. (כדאי על לוח גדול, גיר או טוש, אם יש).
בסוף, אוספים את כל הציורים של הילדים ומרכיבים מהם מפה אחת פשוטה של המחנה.
המפה כוללת:
* שבילים – תאתגרו אותם גם לשים לב לשבילי חיות.
* עצים – בעיקר את הגדולים. בציור כדאי לתת צבע אחר לכל סוג עץ.
* אלמנטים משמעותיים בקרקע – גבעה, סלע גדול, תלולית סלעים וכדומה.
* ואני אוהב להוסיף מיקומים של קיני נמלים וקיני צרעות (ולסמן פעיל/לא פעיל).
ואז מחלקים את המפה שנוצרה לבין 2 עד 4 חלקים, כאשר החלקים יחד מרכיבים את התמונה השלמה של המחנה. למעשה, כל חלק-מפה הוא מרחב משחק. אז בהתאם לכמות הילדים, תחליטו לכמה לחלק את המפה.
את הציור האחד הזה שיצרתם, המאחד את הציורים של כולם, לוקחים ועושים ממנו העתקים במכונת צילום ומביאים למפגש הבא (אם אתם יכולים לניילן העתקים כמספר הילדים, זה ממש מומלץ וחוסך בחומר).
ואז מגיעים למפגש בו נשחק לראשונה את "ספירת הציפורים האדומות". (המשחק בהשראת תרגיל שקיבלתי בקורס של שפת הציפורים)
כללי המשחק:
מחלקים את הכיתה לקבוצות קטנות – 2-4 ילדים בכל קבוצה קטנה. כדאי לתת לקבוצות שמות של ציפורים. וכל קבוצה נשלחת לשבת במרחב משחק (חלק המפה שיצרתם), ולכל ילד העתק של מפת המרחב עם טוש/עיפרון.
במרחב המשחק: הילדים יושבים כל אחד לבדו, מפוזרים במרחב. אתם מכריזים על זמן משחק – 5 דקות עד 30 דקות, תלוי בילדים.
המשימה של הילדים היא לצבור כמה שיותר נקודות ב"ספירת ציפורים" משותפת. כאשר ילד שמע ציפור, הוא מסמן תו קטן על המפה במקום שממנו שמע אותה. אם הוא ראה ציפור, הוא מסמן עיגול קטן במקום במפה.
בסוף הזמן, יושבים יחד וסופרים כמה הצלבות של סימונים יש להם, לפי הדירוג הזה:
סימוני שמיעה:
- זוג ילדים סימנו ששמעו ציפור מאותו העץ – זו נקודה אחת.
- שלושה ילדים סימנו – 2 נקודות.
- ארבעה ילדים – 3 נקודות.
סימוני ראייה:
אותו הדבר, רק כפול 2:
* זוג – 2 נקודות.
* שלישייה – 4 נקודות.
* רביעייה – 6 נקודות.
כמובן שבזמן המשחק אסור להם לדבר אחד עם השני ולהעביר מידע. מי שמדבר או רומז לחברי הקבוצה – 15 נקודות פחות. המשחק בנוי על אמון. ככל שיש יותר אמון והקפדה על כך מצד הילדים, כך המשחק מהנה ומשמעותי יותר עבורם.
רגעי ההצלבות האלו מזמנים גם תחושת סנכרון בין הילדים: "אנחנו יחד כאן ועכשיו במרחב הזה".
אפשר לעשות מספר סבבים קצרים של המשחק, גם במרחבים שונים ובקבוצות שונות.
איסוף המשחק
החלק של האיסוף משמעותי מאוד למשחק והוא מאפשר למידה ועיבוד שלו. אז קוראים לכל הילדים למעגל. מריצים יחד איתם על לוח גדול את רגעי הסנכרון שהילדים משתפים, ומזמינים את הילדים לחגוג ולשתף מההצלחות ומהכישלונות שלהם מהמשחק. זה הזמן לדלות סיפורי "פינת ישיבה", לשאול שאלות. ממליץ לסיים במעגל פרגון: להזמין ילדים להגיד מילה טובה או להאיר ילד אחר שראו במהלך המשחק.
לסיום – הכי חשוב ליהנות!
ואם אתם שואלים את עצמכם...
"מה הקטע של הציפורים האדומות?!" בהתחלה קראתי למשחק "ספירת ציפורים". יום אחד, אחת הבנות בכיתה אמרה לחברים שלה שהיא רוצה לשחק ב"משחק ספירת הציפורים האדומות". שאלתי אותה: "למה אדומות?" והיא ענתה: "כי אני נותן להם גיריים אדומים לסמן את הציפורים על המפה. אז אלה ציפורים אדומות!
באהבה, משחקים עם סרג'יו