בתקופה האחרונה, פונים אלי אנשי חינוך וצוותי הוראה, ועולה שוב ושוב אותה שאלה מטרידה: "סרג'יו, מה עושים עם משחקי המלחמה של הילדים?"מדריכים לאורך השנים שבה המדינה נמצאת במלחמה מספרים לי בדאגה על ילדים שמשחקים ב"הטילים באים", ב"מחבלים וחיילים" או בסיטואציות של אזעקה ומקלט.
הם שואלים בטון של תהייה – האם להפסיק את זה? איך נכון להגיב למראה הילדים שמדמים את המציאות הקשה שמקיפה אותנו?
התשובה שלי עשויה להפתיע, אבל היא פשוטה: זה מעולה שהם משחקים. תאפשרו להם.
עם זאת, יש פה כוכבית גדולה. המלצתי אינה המלצת איש טיפול מקצועי המוסמך לטפל בטראומה, אלא דעתי כאיש חינוך ונקודת מבט פדגוגית על המצב. עלינו, כאנשי החינוך שנמצאים בשטח, מוטלת האחריות להיות בתשומת לב מלאה למתרחש בתוך המרחב הזה. עלינו לוודא שהמשחק אינו הופך לפוגעני או אלים כלפי ילדים אחרים, ולשים לב לדינמיקה הקבוצתית שנוצרת.
עירנות להתנהגות הילדים היא קריטית – המשחק הוא שער לנפשם; הוא מאפשר לנו להציץ אל תוך הלך הרוח שלהם במציאות הנוכחית, להבין מה הם מעבדים ומה מעסיק אותם. אם המשחק מעלה התנהגות חריגה ומדאיגה, או נראה שהילד "נשאב" אליו ללא יכולת לצאת, יש לפנות ולערב גורם מקצועי מיד.למה אני ממליץ על זה? מוזמנים להיכנס לפוסט שכתבתי בנושא…
המשחק כמרחב של עיבוד וריפוי
כדי להבין למה זה כל כך חשוב, צריך להסתכל על המהות של המשחק. להבנתי, משחק הוא סימולציה של החיים – מעבדה חיה שבה הילד הוא החוקר הראשי. זהו מרחב בטוח ודמיוני שבה ילדים יכולים להתנסות במציאות בלי לספוג את ההשלכות הרות האסון שלה.
בתוך המעבדה הזו קורים שלושה תהליכים עמוקים:
1. המעבר מפסיביות לאקטיביות (מוקד שליטה): במציאות של מלחמה או טראומה, הילד הוא "קורבן" של הנסיבות. הוא פסיבי, חסר אונים, וההחלטות הגורליות מתקבלות הרחק מעל ראשו. המשחק מחזיר לילד את מוקד השליטה. בתוך ה"כאילו", הוא המפקד, הוא הגולש, הוא זה שמחליט מתי נשמעת האזעקה ומתי היא נגמרת. היכולת "לנהל" את האירוע הקשה בתוך המרחב הדמיוני היא התרופה העוצמתית ביותר לתחושת חוסר האונים. הילד כבר לא רק "חווה" את המלחמה, הוא "מפעיל" אותה, ובכך הוא מחזיר לעצמו את תחושת הערך והכוח.
2. מרחב סימבולי והמרחק הבטוח: המשחק עבור הילד הוא סוג של חפץ מוחשי שמייצג משהו אחר. בחינוך יער אנחנו רואים את זה בכל רגע: ענף הופך לרובה, אבן הופכת לרימון או למכשיר קשר. המעבר הזה מהחפץ למשמעות הדמיונית הוא כלי רגשי גאוני. הילד יוצר הפרדה בין המציאות המפחידה לבין הייצוג שלה. זה מאפשר לו "לגעת" בפחד דרך הסמל (הענף), מבלי להיכווית מהאש של המציאות עצמה. זהו מרחב של הגנה שבו הנפש יכולה לעכל פיסות של פחד בלי להיכנס להצפה.
3. הנוירוביולוגיה של החוסן: זה לא רק עניין רגשי, זה עניין פיזיולוגי. משחק הוא המצב הייחודי שבו המוח נמצא בו-זמנית ברגיעה (תחושת ביטחון) ובעוררות (למידה ואתגר). בזמן משחק, המוח מפריש דופמין ואנדורפינים – "חומרים טובים" שמנטרלים את השפעות הקורטיזול (הורמון הלחץ). המצב הביולוגי הזה מאפשר למוח ללמוד ולהתפתח דווקא בתוך ה"סערה". במקום לקפוא מול הפחד, המוח המשחק מתאמן ביצירתיות ובגמישות מחשבתית.
העובדה הזו חוצה מינים. אם תסתכלו על "צעירים" בטבע, תראו שכולם משחקים. גורי טורפים מתגוששים ומשחקים בציד – הם יוצרים סימולציה של עולם המבוגרים שבו הם יוכלו להתנסות במגע ובתקיפה ללא סכנת פציעה ממשית. החוקים של המשחק הם אלו שיוצרים את "חגורת הביטחון" הזו. ככל שילדים משחקים יותר, כך גדלה אצלם תחושת המסוגלות והיכולת לפגוש את הלא-ידוע. במובן הזה, המשחק הוא לא הסחת דעת מהמציאות, הוא הדרך הכי עמוקה להבין אותה.
אני אוהב להשתמש בדימוי של גלישה בים (תודה לאיתן שקד על ההשראה לדימוי הזה):
תחושת המסוגלות שלי, כאמור הידוע בחיים, היא היכולת לעמוד על הגלשן. הגלים הם הלא-צפוי והלא-ידוע של החיים. ככל שאני מתאמן יותר ב"מרחב המשחקי" של הגלים, כך אני יכול להתמודד עם גלים גדולים ומפתיעים יותר במציאות.
אז בפעם הבאה שאתם רואים ילדים "משחקים מלחמה", זכרו: הם לא רק משחקים. הם בונים לעצמם גשר של חוסן אל עולם המבוגרים. כאשר ילד משחזר סיטואציה מפחידה בתוך משחק, הוא עובר תהליך קריטי: הוא הופך מדמות פסיבית ש"קורים לה דברים" לדמות אקטיבית ששולטת במתרחש. בתוך ה"כאילו", הוא יכול לפתח תגובות, למצוא פתרונות ולעבד את החוויה הטראומטית במקום בטוח. זהו כלי טבעי לבניית חוסן.