איך הופכים מטלה ומה שנקרא "עבודות מחנה" לחוויה מהנה וכיפית? הופכים אותה למשחק…
איך הופכים מטלות שגרתיות, מה שאנו מכנים "עבודות מחנה"- איסוף מקלות למחנה, סיקול אבנים, ליקוט צמחים לארוחת צהריים. או אפילו סתם משימות יומיומיות שדורשות מאמץ סיזיפי, לחוויה מהנה, כיפית ומלאת מוטיבציה? התשובה טמונה בכוחו של המשחק.
כולנו מכירים את התחושה: המשימה חשובה, אבל היא פשוט משעממת, או שדורשת דחף פנימי שקשה לגייס. כאן נכנס לתמונה עקרון ה"גיימיפיקציה" (Gamification): שימוש באלמנטים מתחום המשחקים – כמו אתגר, ניקוד, מטרות ברורות ופידבק מיידי – כדי לשנות את הגישה הפסיכולוגית שלנו למשימה. המשחק אינו מבטל את העבודה, אלא הופך אותה למסע, להרפתקה עם כללים ותוכן סיפורי.
משתף לפניכם מבנה למשחק בסיסי לאיסוף וליקוט בסביבת המחנה.
הרועה והכבשים
לאיזה גיל: מכיתה א' ומעלה
כמה ילדים: לפחות 4
ערכים ומיומנויות: משחק מגרש, ליקוט ואיסוף.
סיפור מוביל: אני אוהב לספר על עדר כבשים ועזים, שהרועה היה לוקח במראה. לפתע איזה עז הייתה נעלמת. היה עוקב אחרי העקבות ורואה שזאב לקח לו את העז למערה שלו!. הרועה הבין שיש לו עסק עם להקת זאבים. לכן התחיל להיות ערני. וכל זאב שהיה רועה היה מגרש אותו מהר עם המקל שלו!
מהלך המשחק:
- המורה/מדריך הוא הרועה שתופס זאבים
- הילדים הם זאבים שאוספים כבשים/עזים
- בוחרים משהו שמייצג את הכבשים שהיינו רוצים שהילדים יאספו - כמו מקלות, אבנים….
- מגדירים מקומות שהם המערה אליהם אוספים את מה שנבחר.
- "משחק שמזין את עצמו" (ראו פוסט קודם שמסביר עקרון זה)- על מנת שילדים ישארו במשחק ולהימנע "ממצב אפס" שבו או שאתה מנצח או שאתה מפסיד- אפשר להחליט על אלמנט "עץ החיים"- מי שנתפס רץ לעץ החיים שהוגדר- נוגע- וחוזר למשחק. או באלמנט "עזרת חבר"- מי שנתפס עומד במקום ומשוחרר בכיף…
- מומלץ לרועים כל כמה דקות להכריז על "זמן מנוחה". כ30 שניות בערך, שבזמן זה הם יושבים בצד ואינם תופסים את הילדים. על מנת לווסת את הקצב של המשחק.
עבודה תהליכית - שלבים במשחק:
- אפשר להגדיל עם התקדמות המשחק לאורך המפגשים את האתגר במדרגות של שלבים. הצעות לשלבים:
- יותר רועים שתופסים
- כמות קטנה של מערות
- הגדלת האתגר/משימה כאשר ילד נתפס
- לעשות ללא "זמן מנוחה"