זהו משחק שיא הדורש מספר מיומנויות, שנכון לעבור תהליך הכנה עם הילדים. משחק הציפורים מאפשר לילדים לחוות את חייה של הציפור מנקודת מבטה ומנקודת הטורפים שלה. תודה רבה לארגון "שפת הציפורים" על המשחק הנהדר הזה.
לאיזה גיל: מכיתות א'-ב'
כמה ילדים: לפחות 10, ככל שיותר - יותר טוב.
איכויות ומיומנויות: חיקוי חיות, תופסת והסוואה. משחק מרובה דמויות.
מהלך המשחק והדמויות:
תיחום הגבולות: זהו משחק שטוב לשחק אותו על פני שטח גדול וסבוך. עם זאת, נכון שיהיו גבולות ברורים למרחב המשחק, ושלא יהיה גדול מדי.
הציפורים:
ה"יריבים" של הציפורים:
הנץ: תזונתו העיקרית היא ציפורי שיר. אותן הוא תופס בנגיעה. וכמו במציאות, מה ציפור שיר יכולה לעשות נגד נץ? כלום! חוץ מלברוח הכי מהר שהיא יכולה ולקוות לטוב.
החתול: אינו יכול לרוץ, חוץ מלעשות 2 צעדים מהירים לתפיסה של ציפור. הוא תופס אותן בנגיעה מתוך מארב. אך בדומה לחיים, ציפור שמזהה חתול יכולה לעוף לשמיים ולהינצל. כך במשחק: ציפור שרואה חתול ורוצה לעוף, אומרת: "1, 2, 3 חתול!" אם היא הספיקה להגיד את זה לפני שהחתול תופס אותה, היא מוגנת והחתול צריך להמשיך הלאה, עד הפעם הבאה שהוא יפגוש את הציפור.
העורבני: העורבני מחפש את הקנים של הציפורים כדי לקחת להן את האוכל. במידה והוא מוצא קן, הוא רשאי לקחת את כל האוכל שמצא בו. (אחר כך הוא מפזר אותו שוב במרחב על מנת להמשיך להניע את המשחק).
מה קורה כאשר ציפור נאכלת על ידי נץ או חתול? כאן נכנסת דמות שנקראת "אמא אדמה" (זהו אלמנט שהופך את המשחק למשחק שמזין את עצמו – ראו פוסט הרחבה בנושא).
אמא אדמה: היא דמות אשר יושבת במקום קבוע במרחב. אליה הציפורים שנתפסו מגיעות. זהו מרחב שהוא כמו גן עדן / גלגול נשמות. אמא אדמה יכולה לשאול את הציפור מדוע הגיעה אליה, ולהזמין אותה להפיק מסקנות מהתפיסה שלה. היא יכולה לתת לה משימה: לאסוף 5 עלים בצבעים שונים, לבנות רוג'ום, לאסוף ערימת עצים... כל משימה שעולה בראש אמא אדמה.
סיום משחק: המשחק מסתיים לבחירת המובילים. כאשר מרגישים שהוא לקראת מיצוי, אני ממליץ לסיים אותו.
הערות ודגשים:
דוגמא למצבים ואתגרים שעלולים לצוף במשחק
קולגה שעובדת איתי שיתפה אותי ברוחב לב באיך המשחק הזה השתשבש לה מכול הבחינות. אני מצרף ברשותה את סיפור המשחק. כך שכולנו נוכל ללמוד מהטעויות של אחד והשני וללמוד לבחור נכון את המשחקים שלנו ולהכין את הילדים אליהם.
משחק חיי ציפור שהשתבש: הקבוצה שהייתה לנו הייתה לא-אורגנית, כזו שהתגבשה במיוחד עבור חוג פסח של חמישה ימים. הקשרים בה לא היו חזקים: היו בה כמה קבוצות מאוחדות יותר של ילדים שהגיעו יחד מאותו בית ספר, וכמה ילדים שלא היו להם חברים בכלל. נוסף אליהם, היו ילדים שהתקשו מאוד למצוא את מקומם.כשהתלבטנו איזה משחק נעשה ליום האחרון, עלתה המחשבה לעשות את "משחק הציפורים". חשבנו שזה משחק שיא עוצמתי, כזה שמתאים למפגש סיום — מלא אנרגיות, מעורר השראה וכדומה.
אך כשהגענו, גילינו שהיום היה מלא רוחות חזקות, מה שהפך את כולם לחסרי שקט. בדיעבד, לא הייתי בוחרת במשחק ריצה בתנאים כאלה, אלא במשהו שיותר עוזר להתכנס.
כבר בשלב הסבר החוקים, התעוררה בעיה. העניין של "להתחלק למשפחות ציפורים" של זוגות או שלשות יצר מיד אווירה לא טובה. הילדים ה"אאוטסיידרים" שגם ככה לא מצאו את מקומם לאורך כל חמשת הימים חוו סטרס נוסף, הרגישו עוד יותר שלא רוצים אותם, וזה יצר מצב מאתגר מאוד.
הפתרון שמצאנו היה לכפות על שתיים מהבנות שלנו, שהיו חברות טובות, לצרף אליהן ילדה נוספת שתשחק איתן. ילד או שניים נוספים שלא הצליחו להצטוות הפכו לחלק מהחיות התופסות: הנץ, החתולים והעורבנים.
זה היה פשוט גרוע. ילדים תפסו זה את זה חזק, מה שהיה מעליב, במיוחד כשהיו ילדים צעירים מאוד, בני שבע, שלקחו את התפיסות קשה. היו גם זוגות עורבנים שהציקו לילדים. הרגשות הלא טובים שהמשחק עורר היו חזקים כל כך, שילדים פשוט לא הפסיקו לבכות.זה ממש הרס את הדינמיקה הקבוצתית, שהייתה עדינה מלכתחילה. האינטריגות שנוצרו ליוו אותנו עד סוף היום – היו בכי ומריבות בין הילדים, וזה היה פשוט נורא.
מסקנות בדיעבד: בדיעבד, אני יכולה להגיד שהיה צריך לבחור משהו אסוף יותר לאותו יום, במיוחד בגלל הרוחות הקשות. משהו שכל הקבוצה עושה יחד, כמו פרויקט משותף או משימה קבוצתית, אולי קווסט שהם צריכים לעבור יחד.היינו צריכים לבחור משחק שלא דורש חלוקה לקבוצות, או לחלופין, משחק שבו כל הילדים נגד המדריכים – לא משחק שבו ילדים תופסים או מתחרים בילדים אחרים. ההתחלקות לקבוצות לא התאימה כלל לקבוצה הזאת, שהייתה בה רגישות גדולה סביב ילדים שהיו לבד.למזלנו, זה היה היום האחרון. אני חושבת שבחירת המשחק הייתה כל כך גרועה, שהיא ממש הייתה פוגעת בהמשך הקשר של הקבוצה אם היינו צריכים להמשיך את החוג.
באהבה, משחקים עם סרג'יו.