לפני כמה שנים, טסתי למשלחת מיוחדת של ניקי לוי ועמרי שקותאי לקלהרי שבנמיביה, כדי לחיות שבועיים עם שבט של ציידים-לקטים, ה-"סאן פיפל" (או בכינוי המערבי שדבק בהם – בושמנים). בין החוויות המדהימות שחוויתי שם, הייתה ההזדמנות לפגוש את הגששים הטובים ביותר בעולם. כמו שאני אוהב לומר, זה כמו שאוהד כדורגל ילך לראות את מסי או רונאלדו משחקים…
יום אחד יצאנו איתם לציד. הלכנו בשיירה ארוכה כששלושה אנשי שבט צועדים לפנינו. לפתע אחד מהם הרים את ידו בצורה מוזרה. נראה שהוא סימן משהו, ומיד שאר הציידים הגיבו: הם נשכבו ונעלמו בתוך העשב הגבוה כמו חתולים לקראת ציד. ואז התחילו לנוע לכיוון המקום שהוא סימן... המשך הסיפור בהזדמנות אחרת 😉.
לאחר מכן, כשחזרנו למחנה, שאלנו אותם מה עניין הסימן. הם לימדו אותנו שלכל חיה יש להם סימן מוסכם שהם יכולים לעשות בעזרת יד אחת (כי השנייה מחזיקה קשת וחצים, כמובן). הם התחילו ללמד אותנו סימני חיות שונים. כך, במקום לצעוק "ראיתי קודו!" ולהפחיד אותו, יש סימן מוסכם לקודו (בתמונות מצורף הסימן שלו). בתוך המשלחת הישראלית היו איתי עוד שני חברים מארגון "שומרי הגן". כמובן שישבנו ומיד קלטנו שיש פה הזדמנות למנף את זה למשחק.
*חשוב לציין, שמעבר למשחק, זהו הרגל נהדר ללמד את הילדים וליצור יחד תנועות לחיות של ישראל. כך ניתן להשיג את תשומת הלב של הילדים כשרואים חיה, ללא הפרעה לחיה.
כללי המשחק: (המשחק בנוי על קונספט של מלך החיות)
שלב 1 – בניית המשחק: יושבים במעגל וכל אחד מסמן את מקום הישיבה שלו באופן ברור. לאחר מכן, עושים סבב במעגל שבו כל אחד אומר שם של חיה ארץ-ישראלית וממציא לה תנועה שהוא יכול לעשות ביד אחת. כולם חוזרים אחריו כדי ללמוד את התנועה. לאחר כל חיה חדשה שמוצגת, חוזרים על החיות שהוצגו קודם בסדר יורד. בתום הסבב, מכריזים שאלו הן החיות והתנועות הקבועות של הקבוצה/הכיתה.
שלב 2 – מהלך המשחק: בוחרים באחת החיות במעגל ומכריזים שהיא המלך/מלכה. מי שיושב מימינה הוא הנסיך/נסיכה, והבא בתור הוא הליצן. אחריהם יש דירוג מספרי לכל חיה מהספרה 4 (כאשר 1, 2, 3 הם המלך, הנסיך והליצן) ועד האחרון שיושב במעגל מצד שמאל למלך. כך נוצרת מעין "שרשרת מזון"
ואז פוצחים בשיר שפותח סיבוב (מומלץ לעשות כמה סבבי ניסיון כדי לקלוט את הדינמיקה): "מלך הבוש, המלך הבוש... המשחק עומד להתחיל..." המשחק הוא למעשה העברת תנועות זה לזה. המלך מתחיל בלעשות את התנועה שלו (לדוגמה, תנועה של בז) ואז תנועה של חיה אחרת (לדוגמה, תנועה של חזיר בר). התור עובר לחיה האחרת (חזיר הבר במקרה זה). החזיר בר צריך לעשות את התנועה שלו ולהעביר לחיה אחרת... וכך המשחק נמשך. כל אחד עושה קודם כל את התנועה של עצמו, ואז מעביר לחיה אחרת.
במידה ומישהו מתבלבל בתנועה או לא קולט שהעבירו לו, הוא נפסל. כולם פוצחים בשיר נחמד שמרכך את האווירה: "זה לא, זה לא נורא...". אותו אחד שנפסל, קם והולך לשבת בסוף שרשרת המזון. הילד שהיה בסוף השרשרת קם ועובר לשבת במקום הבא בשרשרת שלצידו, וכך עושה גם זה שלידו עד שממלאים את המקום הריק שהנפסל השאיר. למעשה, כך הילדים יכולים להתקדם מקום אחד קדימה בשרשרת עם כל פסילה.
חשוב: אסור להחזיר תנועה למי שהעביר לי את התנועה (מה שנקרא "אסור פינג-פונג").
כמה טיפים למשחק:
* זהו משחק עם כללים רבים שיכולים להיות מורכבים לילדים ללמוד אותו (במיוחד בכיתות הצעירות). לכן, אני ממליץ לחלק את הלמידה לשני שלבים: קודם כל ללמוד את החיות ואת התנועות. ניתן לשלב את התנועות במהלך היום כך שיוטמעו היטב. רק במפגש הבא, להיכנס למהלך המשחק המלא.
* בסבבים הראשונים, ניתן להתחיל את העברת התנועות עם קול – לומר את שם החיה. לאחר מכן, לאתגר את הקבוצה ולהוריד את הקול, ולהישאר רק עם התנועה. לבסוף, להקטין את הסלחנות לגבי זמן התגובה.
* למרות שגם אם מישהו נפסל, הוא נשאר במשחק, המשחק מזמן תחרותיות מסוימת. תחרותיות היא חלק מחיינו, ולכן חשוב שילדים יתנסו וילמדו אותה, וכאן חשוב התיווך שלנו. יש לתת מקום בסוף המשחק לעיבוד החוויות שלהם. בסדנאותיי, אני עובד עם צוותים על מתודות ודרכים שונות לעבד עם ילדים את החוויות שלהם ממשחקים.
* ה"תרופה" מבחינתי לתחושות הילדים במשחק תחרותי היא הפרגון. לכן חשוב לסיים במעגל פרגון שבו ילדים מפרגנים זה לזה על דברים שקרו במהלך המשחק.
באהבה, משחקים עם סרג'יו