אנו חיים במציאות שבה התחרות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. לרוב זו תחרות שאני מכנה "משחק סכום אפס" – או שאתה מנצח או שאתה מפסיד, אתה בפנים או בחוץ. כאנשי חינוך והדרכה, אני מאמין שתפקידנו עומד על שני עמודים מרכזיים: הראשון הוא להכין את הילדים למציאות כפי שהיא, והשני הוא להכין אותם למציאות שאנו מייחלים לה.
לכן, נכון להכין את הילדים לעולם תחרותי של "סכום אפס", אך השאלה הגדולה היא איך ומתי. (מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף שאלות טובות על פני תשובות טובות). האתגר המרכזי הוא שהתחרות פוגשת ומאתגרת את תחושת המסוגלות והחוסן הנפשי שלנו. חלק קטן מאוד מהילדים בנוי לעולם תחרותי שכזה; כאשר האתגר גדול מדי, וילדים חווים הפסדים רבים, הם עלולים להימנע מתחרות או לפתח דימוי עצמי שלילי, במיוחד בגילאים צעירים.
בארגון "שומרי הגן", שבו התחלתי את דרכי והכשרתי, נחשפתי לקונספט מדהים: "משחקים לא תחרותיים". אלה משחקים שיש בהם אלמנטים היוצרים תחושה של תחרות, אך ללא "סכום אפס". המשמעות היא שאין בהם מנצחים ומפסידים מוחלטים. גם אם "נפסלת", אתה לא מחוץ למשחק, אלא נכנס לתפקיד חדש שמאפשר לך להישאר חלק ממנו ולהמשיך לשחק. למעשה, אין מחיר כבד ל"פסילה". עם הזמן חקרתי את הנושא וזיהיתי חמישה אלמנטים מרכזיים שכשמשלבים אותם, הם הופכים כל משחק לתחרותי פחות. על האלמנטים האלה אני מלמד בסדנאות שלי.
אני משתף אותכם במשחק תחרותי (שכנראה מוכר לרובכם) עם שני אלמנטים (החלפת תפקיד ונתינה) שהופכים את המשחק "ללא תחרותי"- כמו שאני אוהב לקרוא לזה "משחק שמזין את עצמו"
המשחק הוא- משחק הזנבות. זהו פוסט הרחבה על המשחק, הפוסט כולל:
משחק הזנבות
ז'אנר - משחקי מגרש
גיל: 10+
מס' שחקנים: 6+
ערכים ומיומנויות: תרגול בהשתנות וגמישות- חילוף תפקידים, התמודדות עם הצלחה וכישלון, ערבות הדדית, יושרה והגינות, תפיסה מרחבית (ראייה היקפית), חוסן אישי והתמדה, אוריינות גופנית, מהירות תגובה וזריזות, תכנון אסטרטגי, קבלת החלטות: בין הישגיות לזהירות, וויסות עצמי, דינמיקה קבוצתית- תקשורת מילולית.
אווירה/אנרגיה: אש, שבטי, תחרותי שמזין את עצמו
ארגון המשחק:
הגדרת המגרש: תוחמים את מגרש המשחק באמצעות חבל גדול או גבולות טבעיים (לדוגמה: "הגבול הוא בין העץ הזה לאבן הזו").
הזנבות: כל שחקן מקבל זנב – חתיכת בד באורך של כ-60 ס"מ. את קצהו האחד מכניסים למכנסיים מאחור, כך שיהיה קל לשלוף אותו (אין לקשור אותו).
מהלך המשחק:
המטרה: המשימה של כל שחקן היא להצליח לקחת זנב משחקן אחר.
מהלך המשחק: אם נלקח זנבו של שחקן, הוא נשאר עומד במקום שבו נתפס והופך ל"עץ" (אלמנט של "החלפת תפקיד"). אסור לו לזוז מהמקום, אך מותר לו להשתמש בידיו כדי לנסות לקחת זנב משחקן אחר. אם הצליח, הוא חוזר לשחק באופן רגיל.
גבולות: אסור לצאת מגבולות המגרש, שחקן שיוצא מהגבולות הופך ל"עץ".
חיים נוספים: שחקן שיש לו זנב ולוקח זנב משחקן אחר, מחזיק את הזנב הנוסף בידו. אם נלקח ממנו הזנב שלו, הוא יכול להכניס למכנסיים את הזנב הנוסף שהחזיק ביד ולחזור למשחק.
אלמנט הנתינה: שחקן המחזיק שני זנבות בידיו מחויב לתת אחד מהם ל"עץ" אחר במשחק. אסור להחזיק יותר מזנב אחד ביד כ"חיים".
סיום המשחק: המשחק יכול להימשך ללא סוף מוגדר. מומלץ לסיים אותו כשהוא בשיאו ויש רצון לעוד.
כובע בטיחות
פדגוגיה, ערכים ומיומנויות במשחק
1. פיתוח חוסן (מ"שחקן" ל"עץ"): מכניקת המשחק, שבה שחקן שאיבד זנב הופך ל"עץ", היא כלי פדגוגי לתרגול חוסן. במקום לצאת מהמשחק ולהרגיש תחושת כישלון או "הפסד", הילד לומד שהתפקיד שלו פשוט השתנה. היכולת להישאר נוכח במגרש כ"עץ", לשמור על ערנות ולחזור למשחק באופן עצמאי דרך פעולה מוצלחת (תיקון של טעות), מלמדת את הילד שגם בתוך רגע של משבר יש הזדמנות לצמיחה ולחזרה למעגל הפעילות.
2. ערבות הדדית: החוק המחייב שחקן המחזיק "חיים נוספים" לתת את הזנב השלישי ל"עץ", הופך את המשחק מזירה תחרותית אישית למרחב של ערבות הדדית. רגע הנתינה הוא רגע של בחירה חברתית: השחקן החזק (זה שיש לו עודף) הופך ל"מציל" של השחקן שתקוע במקום. פעולה זו מאפשרת לילדים להתנסות בצורה שונה של יחסי כוחות. בהם החזק מזין את החלשים וככה נשמר איזון המאפשר למשחק להמשיך להתקיים. בהמון מקרים קורה שהיחסים מתהפכים ומי שהיה חזק ונתן פתאום יכול למצוא את עצמו "תקוע במקום" ובכך אחרים יכולים לתת לו. כמו שהוא נתן לאחרים.
3. אסטרטגיה וקריאת מרחב: מעבר לזריזות הפיזית, "משחק הזנבות" דורש קריאה בלתי פוסקת של המרחב. הילדים נדרשים לזהות: היכן נמצאים ה"עצים" (ממי צריך להיזהר?), למי כדאי לעזור? ומתי נכון להשתמש ב"חיים הנוספים". הצורך לנהל את ה"משאבים" (הזנבות שביד) מול המיקום הגיאוגרפי במגרש, מפתח חשיבה אסטרטגית מהירה ויכולת קבלת החלטות תחת לחץ, תוך הבנה שהמרחב משתנה בכל רגע.
4. ויסות עצמי ושמירה על הוגנות (Fair Play): בשל האינטנסיביות הגבוהה של המגע והמרדף, המשחק מהווה זירה מצוינת לתרגול ויסות עצמי. האיסור להשתמש בידיים כדי לחסום או לאחוז בשחקן אחר דורש מהילדים שליטה בדחפים ודיוק מוטורי. השמירה על הכללים בתוך סערת הרגשות של המשחק בונה יושרה אישית (Integrity) ומחזקת את ההבנה שחוקי המשחק הם אלו שמאפשרים את ההנאה והבטיחות של כולם.
סיפור מוביל למשחק:
המסע אל פסגת הרוח
במנזר עתיק בלב ההרים, חיו נזירים צעירים תחת השגחתו של מאסטר חכם. יום אחד, הרגיש המאסטר שזמנו הגיע למסור את המפתחות למורה חדש. הוא כינס את כל תלמידיו ואמר: "מי שיגיע ראשון אל פסגת הר העננים הלבנים, יזכה להיות המורה הגדול הבא של המנזר".ברגע שניתן האות, פרצו כולם בריצה מטורפת. כל נזיר רצה לנצח, להיות החזק ביותר והמהיר ביותר. הם טיפסו על סלעים, דילגו מעל קוצים ולא הביטו לאחור.
בין הרצים היה נזיר צעיר ושמו טאשי. בזמן שכולם עקפו אותו בדהרה, טאשי ראה בצידי הדרך אישה זקנה שסל העצים שלה התפזר. למרות שרצה לנצח, הוא עצר לעזור לה לאסוף את העצים. כשסיים, ראה שחבריו כבר רחוקים מאוד מלפנים. האישה הזקנה ראתה את התסכול שלו לכן ניגשה אליו, וסיפרה לו על קיצור דרך שאף אחד לא מכיר אל ההר וכייונה אותו. טאשי בהכרת תודה הוא התחיל לרוץ שוב, אך באמצע השביל שמע בכי של ילד שאיבד את דרכו בסבך. שוב עצר טאשי, הרגיע את הילד והוביל אותו חזרה לשביל שמוביל אל ביתו. טאשי היה מותש וחסר כוחות להמשיך לרוץ. אותו הילד שהכיר תודה לטאשי וראה את העייפות שלו, הוציא מכיסו משקה מיוחד וסיפר לו שזה משקה שעובר בירושה במשפחתו וכל מי ששותה ממנו מקבל כוחות מחודשים. טאשי הוכיר תודה שתה והמשיך בריצה.
כשכבר היה כמעט דרוך ועייף והתקרב מאוד לפסגה, ראה טאשי בתוך שיח סבוך אייל שקרניו נלכדו בענפים. האייל נאבק והיה מבוהל מאוד. טאשי ידע שאם יעצור עכשיו, אין לו שום סיכוי להגיע ראשון. הוא הביט אל הפסגה, ואז הביט בעיניו של האייל. הוא בחר לעצור. בעדינות ובתבונה הוא חילץ את הקרניים של האייל מהסבך.ברגע שהאייל השתחרר, קרה דבר מופלא: גופו של האייל החל לזהור באור רך, ומתוכו הופיעה דמותו של המורה הזקן. המורה חייך ואמר: "טאשי, בני היקר. כולם רצו אל ההר כדי לקבל כוח, אבל רק אתה הבנת שהכוח האמיתי נמצא בנתינה. בזמן שהם רצו קדימה והתעלמו ממי שזקוק להם, אתה בחרת לעצור ולהעניק מעצמך".באותו רגע, טאשי לא היה צריך להגיע לפסגה. המורה הכתיר אותו שם, בלב היער, למורה החדש.
שלבים
שלב 1- שלב הבסיס: כללי המשחק כפי שהם על מנת שהילדים יתרגלו ויפנימו את מהלך המשחק
שלב 2- זנב קצר: בשלב זה אנו מקצרים את "הזנבות" של המשתתפים. ככל שהזנב קצר יותר, כך נדרשת מהרודף עבודת רגליים מדויקת יותר ומהנרדף יכולת תמרון זריזה במיוחד. זהו שלב שבו אנו שמים דגש על שיפור המוטוריקה העדינה בתוך התנועה הגסה.
שלב 3 – צמצום מרחב המחיה: אנו מגדירים מחדש את גבולות המגרש ומקטינים אותם. הצמצום הפיזי מחייב את המשתתפים להתמודד עם צפיפות גבוהה יותר, מה שמאלץ אותם לפתח מודעות מרחבית חריפה, להימנע מהתנגשויות ולמצוא "פרצות" במרחב קטן ודחוס.
שלב 4 – כניסת "מלאך המוות": המדריך נכנס למגרש בתפקיד "מלאך המוות" (או "שומר היער"). הוא נע בחופשיות, ללא זנב משלו שניתן לתפוס, והוא יכול לקחת זנבות ממי שרוצה או להעניק זנבות חדשים למי שאיבד אותם.
שלב 5 – עצים נמוכים: חוק חדש נכנס לתוקף – "העצים" (המשתתפים שתפקידם להוות מכשול או נקודת אחיזה) אינם עומדים עוד, אלא יושבים על האדמה.
שלב 6 – הפיצול לקבוצות: בשלב האחרון והמאתגר ביותר, אנו מחלקים את המשתתפים לשתי קבוצות נפרדות. המשחק הופך ממרדף אישי לאתגר קבוצתי שדורש אסטרטגיה, שיתוף פעולה ותכנון משותף. כל קבוצה צריכה לא רק לשמור על הזנבות של חבריה, אלא גם לפעול יחד כדי להשיג את זנבות הקבוצה היריבה
.עיבוד, שיחה ודיון לאחר המשחק על מה שהתרחש במשחק:
שאלות פתוחות לדיון:
היגדים לדירוג על סקלה (5 - מסכים מאוד, 1 - בכלל לא מסכים):
כדי לאפשר לילדים לבחון את עצמם בצורה מדויקת יותר, ניתן להשתמש בהיגדים הבאים, כאשר המשתתפים מדרגים את מידת הסכמתם (1 – בכלל לא מסכים, 5 – מסכים מאוד). אפשר לבקש מהם להראות את הדירוג בעזרת האצבעות.
השאלות:
טיפים והנחיות למורה/מדריך
:1. מודלינג (דוגמה אישית) של המדריך יש השפעה מכרעת על האווירה במגרש. כאשר המדריך נכנס למשחק – בין אם בתפקיד "מלאך המוות" ובין אם כמשתתף מן המניין – הוא מפסיק להיות רק "שופט" חיצוני והופך לדמות שמדגימה בזמן אמת מהי ספורטיביות בריאה. כשהילדים רואים את המדריך מקבל בהומור ובקלילות את העובדה ש"נחטף" לו הזנב, או כשהם שומעים אותו מחמיא בקול רם ליריב על תמרון זריז, הם לומדים שגם בתוך הלהט התחרותי אפשר לשמור על לב פתוח ועל כבוד הדדי. המעורבות הפעילה הזו מאפשרת למדריך "להנמיך את הלהבות" כשצריך או להעלות את רמת האנרגיה, והכל דרך פעולה ישירה ולא דרך הטפה. בדרך זו, המדריך משדר שהמשחק הוא מרחב בטוח לניסוי וטעייה, שבו המאמץ והחיוך חשובים לא פחות מהתוצאה הסופית.
2. ניווט בתוך החוויה התחרותית התחרות היא מנוע מעולה, אך עלינו לוודא שהיא נשארת בגבולות המהנים והמלמדים. אם אתה מבחין שהתחרות הופכת לאגרסיבית מדי או שישנם ויכוחים חוזרים ונשנים על "הוא מרמה והוא תפס לי ביד", זהו סימן לעצור לרגע, לנשום, ואולי להכניס חוק חדש שמרגיע את הרוחות. בחינוך יער, אנחנו שואפים שהילדים ילמדו לנהל את היצר התחרותי שלהם מתוך כבוד לאחר. עודד אותם תוך כדי תנועה להחמיא ליריב על "בריחה יפה" או על תפיסה מרשימה – פעולה פשוטה כזו משנה את האווירה ממלחמה למשחק משותף ומעצים/
3. עיבוד של המשחק: הדיון בסוף המשחק הינו קריטי למשחקים עם חוויה תחרותית. זהו ה"אסיף" של התובנות מתוך המגרש אל תוך החיים עצמם. כאשר אנו משחקים משחק תחרותי, אנו למעשה יוצרים מעבדה חברתית חיה שבה הרגשות צפים בעוצמה גבוהה – מהתפרצות של שמחת ניצחון ועד לתסכול עמוק מהפסד או מתחושת חוסר הגינות. הדיון מאפשר לילדים להתבונן במראה שהמשחק הציב בפניהם, ולעבד סיטואציות של לחץ, קבלת החלטות תחת תחרות והיכולת לראות את האחר גם כשרוצים לנצח. בשיח הזה, המורה או המדריך יכולים להפוך רגע של "חיכוך" במגרש לשיעור התקרבות זה לזה, על יושרה ועל היכולת להפריד בין ההצלחה במשחק לבין הערך העצמי, ובכך להפוך את היצר התחרותי לכלי לבניית אישיות ומודעות חברתית.
באהבה, משחקים עם סרג'יו