מה קורה כשילדים מתבקשים לנוע בדממה מוחלטת? התגנבות היא הרבה יותר מניסיון לא להיתפס; היא תרגול עמוק של נוכחות. בעולם רועש ומלא גירויים, אמנות התנועה השקטה מעניקה לילדים הזדמנות נדירה לתרגל ויסות עצמי ומשמעת גופנית עדינה. כשהגוף הופך דרוך והנשימה נשמרת בשקט, מתרחש מעבר מרתק מקשב חיצוני לקשב פנימי.מעבר ליכולת המוטורית, ההתגנבות טומנת בחובה ערך פדגוגי ראשון במעלה: בניית יושרה (Integrity). במרחב שבו השקט הוא החוק, הילד הופך לשופט של עצמו. הוא לומד לפעול מתוך "קוד כבוד" פנימי – להודות בכישלון, לכבד את הגבולות ולפעול בהגינות גם כשעיני המבוגר אינן עליו. זהו רגע מזוקק של למידה חברתית ורגשית, שבו השקט הופך לשפה, והתנועה – לשיעור של ממש בחיבור לעצמי ולסביבה.
קרדיט לטוואה גורן-חיטין שהביא את המשחק לארץ מ- wilderness awareness school
בלב ליבה של יפן העתיקה, למרגלות הרים עטופי ערפל, שוכן "היער הלוחש". זהו יער קדוש שבו האדמה מקשיבה לכל צעד, והעצים הם בעלי בינה משל עצמם.הקיסר הגדול הטיל משימה כבדה על הסמוראי הנאמן ביותר שלו: שומר היער. כדי לבחון את נאמנותו וחדות חושיו, השומר נשבע להגן על גבולות היער בעיניים מכוסות. הוא אינו זקוק למראה עיניו; הוא למד להקשיב לנשימת הרוח, לרשרוש העלים ולדופק הלב של מי שמנסה לחדור פנימה.מנגד, נשלחו הנינג'ות – אמני הצללים. המשימה שלהם היא לעבור דרך היער מבלי להותיר עקבות. עליהם לנוע כמו עשן, להיות שקטים יותר מפתית שלג הנופל על המים.אבל ביער הזה יש קסם עתיק: נינג'ה שמאבדת את ריכוזה, דורכת על ענף יבש או נתפסת על ידי יד השומר, הופכת מיד לעץ מכושף. אותן נינג'ות שהפכו לעצים לא נעלמות – הן הופכות לחלק מהיער. הן נעמדות על הגבול, ובלחישות שקטות ("עץ... עץ...") הן עוזרות לשומר העיוור לדעת היכן נמצאים גבולות הממלכה שלו, כדי שלא יאבד את דרכו.מעל לכל, מרחף "קוד הכבוד של הנינג'ה". ביער הלוחש אין צורך בשופטים. הנינג'ה יודעת שברגע שהיא נגעה בעץ או שהשומר נגע בבגדה, הקסם פעל. בכבוד של לוחמת, היא תצא אל הגבול ותהפוך לעץ, כי הנינג'ה יודעת שהניצחון האמיתי הוא לא רק בלהגיע לסוף, אלא בשמירה על יושרה פנימית מוחלטת.
כדי למנוע בלאגן בקבוצות גדולות, נעבור למודל של "תחלופה מהירה":
המשחק מבוסס על אמון. נינג'ה היא שחקנית הוגנת:
משחקי התגנבות דורשים מעבר חד מרעש לשקט. אל תתחילו את המשחק מיד. בקשו מהילדים לעמוד דקה אחת בדממה מוחלטת, לעצום עיניים ולהקשיב ל-3 צלילים שהם שומעים מרחוק. זה "מכייל" להם את מערכת השמיעה ומוריד את רמת האדרנלין התזזיתית.
במשחקים מבוססי כבוד (כמו "קוד הנינג'ה"), התפקיד שלך הוא לא "לתפוס רמאים". אם ראית מישהו שנתפס ולא יצא, אל תצעק "אתה בחוץ!". במקום זאת, בסוף הסבב, החמיאו למי שכן יצא ביושרה: "ראיתי נינג'ות שהרגישו נגיעה קלה ויצאו מיד בכבוד, זה הכוח האמיתי של הלוחם". זה מעודד אחרים לחקות את ההתנהגות הזו.
האתגר הגדול במשחקי פסילה הוא הילדים שמשתעממים בצד. תן ל"עצים" תפקיד אקטיבי וחשוב. הם ה"שומרים של השומר". הם צריכים להרגיש שהם חלק ממנגנון ההגנה של היער. אם יש הרבה "עצים", אפשר להנחות אותם לצמצם את המעגל פיזית (צעד אחד פנימה) כדי להעלות את המתח והקושי.
כשמישהו מסתובב עם כיסוי עיניים, האחריות על הבטיחות היא עליך ועל ה"עצים". ודאו ששטח המשחק נקי מבורות, אבנים בולטות או ענפים נמוכים. הגדירו ל"עצים" שאם השומר עומד להיתקל במשהו מסוכן, הם אומרים את מילת הקוד "עצור" או "סטופ" בקול רם, וזה עוצר את המשחק לרגע.
כמדריך, אתה ה"טרמוסטט" של המשחק. אם השומר תופס את כולם מהר מדי – הגדל את המעגל. אם הוא לא מצליח לגעת באף אחד – הוסף עוד נינג'ות פנימה או בקש מהעצים ללחוש בקול רם יותר. המטרה היא להשאיר את הילדים ב"אזור הזרימה" (Flow) – לא קל מדי ולא קשה מדי.
. הקדישו 2 דקות לשאלות מעוררות מחשבה: